רינת נחום, MNLP TRAINER – מנחה במרכז

האם ידעתם שהמוח שלנו אף פעם לא נח??.

כשאנו מבצעים פעולה מסויימת כמו קריאה או צפיה ברור לכולם שהחלקים במוח שעובדים הם אילו הקשורים לראיה. אך מה קורה כשאנו עושים כלום? מנותקים מגירוי חיצוני או מפעילות כלשהי? בואו נעשה ניסוי קטן נעצום למשך דקה או שתיים את העיניים. מה קורה?? מה המוח שלנו עושה ברגעים אלה ממש?? באותם רגעים מופעלת מערכת "ברירת המחדל"!

מערכת אסוציאטיבית שעובדת בדומה למחשבות שלנו: עולה מחשבה ובעקבותיה עולה עוד מחשבה שגוררת עוד מחשבה ועוד מחשבה ובין רגע אנו יוצרים סיפור דמיוני עשיר בפרטים צבעים וצלילים. המערכת הזאת מתוכננת לבנית סיפורים ותסריטים שוברי קופות ומי לדעתכם הבמאי המפיק והשחקן הראשי בתסריטים אילו? נכון אנחנו!

תחשבו כמה מופלאה היכולת הזאת: ליצור סרטי נשיונל גאוגרפיק מרהיבים של הטיול הקרוב שלנו, לפתור באופן יצירתי אתגרים בחיי היום יום שלנו או לבחון יעדים אישיים ארוכי טווח. אך מה קורה שאנו משתמשים במערכת זאת ויוצרים תסריטים שאינם מיטיבים איתנו:

תסריט של טלנובלה טורקית עשירה בשיפוט וביקורת על מה ולמה אמרת/עשיתי/אכלתי או דרמה טרגית קורעת לב על מה יקרה לי אם וכאשר… ומבלי שאשים לב הסצנה הסופית של הסרט תכלול אותי, השחקנית הראשית, אישה בגיל העמידה מחוסרת עבודה בית/משפחה עם כיווץ בחזה ודופק גבוה. רכבת הרים שלא ברור לי מתי עליתי אליה ומתי ארד ממנה…

היכולת הזאת כל כך מוצלחת שהגוף שלנו מגיב אליה מיד! וגם אם התעוררתי מאותו סרט אותו יצרתי בראשי וברור לי שזאת לא המציאות האמיתית שלי, עדיין ישאר בי הכיווץ בחזה וההרגשה המקטינה/המתסכלת/המפחידה שליוותה אותי לאורך כל הסרט..

אז מה עושים? איך עוצרים את הרעש הפנימי הזה? איך יכולים לרדת מרכבת ההרים הזאת שלא תכננו בכלל לעלות עליה?

ההתמודדות הזאת מורכבת מארבעה שלבים:

  1. זיהוי: תחילה עלינו לזהות את התופעה ולהודות שהיא מטרידה אותנו. כלומר אם אני נוהגת לבנות תסריט רווי בביקורת עצמית חשוב לזהות זאת ולומר לעצמי מחשבה ביקורתית/שיפוטית. אם הסרטים שאני בונה הם עשירים בדאגה על מה שיהיה אני אומרת לעצמי מחשבה של דאגה. אנו נהפוך לחוקרים/בלשים סקרנים שבאים ללמוד על עצמנו, נקיים מעמדות ותפיסות. נתייחס לגילויי ולזיהוי כאל מידע חדש שאנו לומדים על עצמנו.
  2. קבלה: נקבל את מה שעולה כפי שהוא. נאמר לעצמנו בקול רך עם הרבה אהבה וחמלה: זה מה שזה כעת.
  3. חקירה: נתבונן בסרט נבדוק כמה הוא משמעותי בחיי. האם זאת הסרט מוקרן מספר פעמים ביום כמה פעמים בשבוע? ונבדוק איך הקרנת הסרט משפיעה לי על הגוף: איזה תחושה בגוף עולה? איפה בגוף? ואיזה רגש מגיע יחד איתה.
  4. אי הזדהות: לצפות על הסרט ממרחק כאילו הוא מוקרן על מסך ולא בתוך הראש שלנו (כי בדמיון הכל אפשרי, לא?) להזכיר לעצמנו שזהו סרט שאנו יצרנו והוא אחד מני סרטים רבים שאנו יכולים ליצור. אני מחליטה אם להקרינו וכמה פעמים בשבוע .

ככל שנתרגל תשומת לב לסיפור שאנו מספרים לעצמנו כך נצליח לזהות את הסיפור ולהתחיל לחקור וללמוד אותו, ואולי אפילו ליצור סיפור אחר שייטיב איתנו יותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Fill out this field
Fill out this field
יש להזין אימייל תקין.
You need to agree with the terms to proceed

תפריט